מספרים על רועי

נועם מספר:

רועי מרום ז״ל, היה עולם ומלואו ,חבר נפש.
לכתוב עליו זה כמו לנסות ללכוד כמה גלים מן הים הגדול, ואתה מסוגל ללכוד רק גלים קטנים וזה קשה, קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי.
רועי היה זן נדיר. זן נדיר של חבר, וגם של מפקד. הוא היה איש השורה הראשונה, שבחר שלא לדבר במילים נבובות וגבוהות, אלה לדבר במעשים, וגם כשהחליט לדבר הוא דיבר אך ורק דבר של טעם.
הוא חלם על עולם טוב יותר, מפויס יותר. הוא היה אידיאליסט, דעתן ונעים הליכות. הגון וערכי ,צנוע תמיד. רועי אהב את הארץ, את הנופים והאתרים. הוא הרבה לטייל ולשתף חוויות מאותם טיולים.
לאורך השירות גברה אהבתו לארץ, מתקופת הניווטים, ועד למסכמים של הסיירת.
הוא אהב לשוטט במרחבים האדירים, באיזורים נידחים ונסתרים לעין, בוואדיות המתפתלים.
זכיתי בחברות מיוחדת. מעולם לא היה לי חבר שהרבה לדבר איתי בבקרים על אסכולות חברתיות, פילוסופיה מודרנית וחיפוש אחר הפתרונות לשאלות המורכבות ביותר.
בצהריים לשבת על כוס קפה, אבל רק קפה שחור. ואז, באותו הערב לשכנע אותי לעשות אימון ספרינטים רצחני בעליות של המכינה. באחד מהחודשים האחרונים של המכינה, עשיתי אימון עליות.
את רוב השנה במכינה רועי העביר פצוע, ורק לקראת סוף שנת המכינה חזר לרוץ.
לא הייתה סיבה עקרונית אבל רועי החליט שהוא עושה איתי את האימון הזה ויהי מה.
חמישה עשר ספרינטים אחרי, אנחנו בקו הזינוק.
גם אני וגם הוא מותשים, נאחזים באוויר, בקושי עומדים על הרגליים, הוא מתקרב אליי ולוחש, ״זה כל מה שיש לך?״ די ציני, לא? הרי, שנינו ידענו שהוא פצוע, ולא התאמן תקופה ארוכה, ושהוא לא אמור להגיע לאינטנסיביות כזאת בגלל הפציעה. ואחרי כל ספרינט, הוא היה מחייך - חיוך מעט ממזרי, כאילו הכל היה מתוכנן מראש. הוא ידע שפיזית הוא לא שם, אבל מנטלית - הוא מוכן לקחת את עצמו לקצה. ותמיד, כשהמצב נעשה קשה יותר ולחוץ יותר, ככה רועי הרבה לחייך יותר. לא משנה כמה מכשולים היו מציבים בפניו, רועי מרום היה מוצא איזה שביל צידי שמלווה בפתרון ממשי, ופשוט פוסח מעל אותו המכשול,
פוסח בגאון ובשמחה. זה היה וישאר לנצח פרדוקס. קשה לי מאוד לדבר על רועי בנוסח של עבר, כאילו עצם הכתיבה עליו היא מעין הודאה במצב. אבל לצערי, אין בכוחו של האדם לשנות מצב עובדתי שכזה. היינו אמורים עוד להספיק לטייל בדרום בחגים. שנינו אהבנו את המדבר. סוד קסמו של המדבר הוא שאתה בד ובדד, ואתה יושב לך על גבעת חול, השמש גולשת על המדרון ממול ואינך שומע דבר ומשהו כל כך קורן ביופי העז הזה.
רועי חי ונשם בשביל אותם רגעים. צר לי, שרועי לא ידע אז שהיה בו משהו מן הנוף הזה שכל כך אהב..
משהו שאין לו שיעור, ואין לו חקר. עתים רוגע ועתים סוער. משהו גדול ועמוק. משהו מיוחד מאוד.
״מציירים ציור בתוך צבעים, שלא יוכלו לדהות״ רועי מרום ז״ל, 2001 - 2023

הדר מספר:

שתי הכוסות של מרום.. את השמאלית מרום הביא לכיתה מתנה כשסיימנו את הקורס מכים, בן אדם כל כך מיוחד שכשהוא הביא לנו את הכוסות היה לו חשוב להגיד לנו לא לדבר על זה, כי הוא ידע ששאר החיילים בכיתות האחרות לא קיבלו מתנה לסוף קורס❤️

תמר מספרת:

תמר מספרת: לפני כמה חודשים, כשרועי נפל, חיפשתי דרכים לדבר עליו ולהנציח אותו. למזלי, השדרנית המוכשרת הצליחה לסדר קצת יותר מדקה של הקדשה ממני אליו. הייתי באולפן ברגעים האלו, עם דמעות בעיניים ולב שדופק על 500. לא ידעתי שההקדשה הזאת ברדיו תוביל למשהו גדול יותר.
הרבה אנשים פנו אליי ששמעו את ההקדשה ודיברו איתי עליה. במקרה, מישהי שמעה את ההקדשה ופנתה למשפחה של רועי עבור פרוייקט הנצחה- הספר "אור אינסוף".
אחרי כמה חודשים, כתבתי לאמא של רועי, טלי. היא אמרה שהיא חיפשה את החברה מהמכינה שהקדישה שיר ברדיו, כי בזכותה פנו אליהם עם בקשה להכניס את הסיפור של רועי לספר ובחרו לתת לו את השם "שיר העמק", אותו הקדשתי לרועי.
הספר- ״אור אינסוף״, מאגד בתוכו סיפורים של עשרות נופלים במהלך המלחמה. לכל אחד משפחה וחברים, כל אחד והסיפור שלו.
אשאיר פה קישור לקניית הספר במידה ומישהו מעוניין לקנות אותו, ולקרוא עוד על הסיפור של רועי ושל עשרות נופלים אחרים.

אור מספר:

זריהן היה הראשון מהחברים שהתגייס לקרבי. מרום היה אז במכינה ואני בשנת שירות. יום לפני המסע כומתה מרום הציע שניסע להפתיע את זריהן בסוף המסע. בהתחלה זה לא כל כך הסתדר. לשנינו לא היה רכב ולי לא אישרו לצאת, אבל אני זוכר שמרום התעקש שאנחנו צריכים לנסוע. באותו הערב דיברנו גם בפלאפון, והוא חזר כמה פעמים על זה שאלה החוויות שנזכור שנים קדימה. בסוף לוי יכל להוציא רכב והחלטנו שנוסעים על הבוקר. אחרי שמצאנו את זריהן, הדבר הראשון שמרום עשה היה להחליף אותו באלונקה שיוכל לנוח קצת. זריהן כמובן היה מבסוט שהגענו והיה יום כייף ומרגש. זאת הייתה החלטה מצויינת. מרום ידע מה הוא אומר ❤️

מתן מספר:

ברגילה של סוף מסלול טסנו אני, מרום, דודפור, חלמיש וברזילאי לבודפשט.
באחד הימים נסענו למקום עם בריכות חמות. בזמן שהתארגנו להיכנס למים נכנסתי לאחד התאי הלבשה וסגרתי את הדלת, לא ידעתי שמרום נשען על הדלת כשהאגודל שלו בתוך הציר של הדלת, ופירקתי לו לגמרי את כל הציפורן. התחיל לרדת לו דם ולא ידענו מה לעשות, במיוחד כשההונגרים לא יודעים מילה באנגלית. בסוף סידרנו שיחבשו אותו ורצתי בכל המקום לחפש לו קולה בשביל לפצות אותו😂
נ.ב בגלל הפציעה הוא נשאר עוד שבוע שלם בבית אחרי הרגילה אז הוא לא התלונן

עידו מספר:

מספר פעמים בחודשים האחרונים מאז שרועי כבר לא איתנו, אנחנו יושבים חברים מהצוות ונזכרים… נזכרים בלוחם שהיה, בחבר, ובעיקר באדם הערכי שהיה. במקום הכל כך מרכזי שלו בצוות. לאחרונה עלתה בי המחשבה - איך רועי ידע מצד אחד להיות דמות כל כך מרכזית בצוות, ומצד שני לגעת בכל הקצוות?
אני קופץ לסיפור מהשבוע האחרון. אני מפקצ במסלול, חיילים שלי ממלאים סוציומטרי ואני עובר הדרכה איך לקרוא נכון את התוצאות, ופתאום נזכרתי שבשלב הזה במסלול בדיוק, לפני קצת יותר משנה, מילאנו ממש אנחנו את השאלון.
כשראינו את התוצאה המנותחת - היה אדם אחד בצוות, שנמצא ממש במרכז (מסמל שהוא מרכזי בצוות, נוגע בכל הקבוצות החברתיות).
במקביל, הריבוע שלו הכי גדול (מסמל שהכי הרבה אנשים בצוות אמרו שהוא ב-5 אנשים הקרובים אליהם ביותר בצוות).
הצלחתי להשיג רק תמונה מטושטשת שמתעדת את מה שהסברתי למעלה. פתאום תיעוד מוכח למה הרגשנו אנחנו כצוות ומה המקום של רועי אצלנו בצוות ובלב.

יונתן משתף:

היום, בדיוק לפני שלוש שנים רועי שלח לי שתי הקלטות.
זה יוצא קצת לפני תקופת הגיבושים, תקופה שכולנו התאמנו ביחד כל הזמן במכינה.
בהקלטה הראשונה הוא מסביר לי על אימון שהוא תכנן בשבילי לעשות.
השעה הייתה עשר בלילה, וסירבתי בנימוס.
הוא לא הפסיק לשגע אותי, ואז שלח לי עוד הקלטה שהוא מנסה להסביר לי מה המנטליות שעומדת מאחורי אותו האימון, ושזה בדיוק מה שמחפשים בגיבושים.
אחרי שאמרתי לו לא פעמיים
הוא החליט להכין לשנינו קפה, ולהוציא אותי בכח מהמיטה ואמר לי שהוא מתכנן להצטרף לעשות את האימון.
אני קצת התעכבתי אז הגעתי לבד לאיזור של העליות במכינה, איפה שהיינו רצים.
פתאום, קלטתי את המשוגע הזה ממלא שקים עם חול.
בלי לדבר יותר מידי הוא פשוט זרק עליי שק אחד והתחיל לרוץ.
הוא לא הפסיק לחייך לרגע, חיוך מעט מבוייש אבל מלא באושר, כזה שנוגע עמוק בלב.
מתגעגע אליו כל כך!

מתן מספר:

ממש שבועיים לפני המלחמה בערך, ישבתי במקום ממש יפה עם חברים והתבאסתי שאין לי פקל קפה משל עצמי.
התקשרתי למרום בפייס טיים והראתי לו איזה מקום יפה ואמרתי לו שאיך יכול להיות שאין לי פקל במקום כזה.
הוא צחק ואמר שאין בעיה והוא הבין את הרמז, ושהוא יבנה לי פקל כמו שצריך. הוא הזמין לי את כל הדברים שהוא הזמין לעצמו ואחרי איזה שבועיים הכל הגיע.
בדיוק התחילה המלחמה ומאז לא הספקתי להשתמש בפקל, וממש פחדתי שהוא יהרס אם אקח אותו איתי לטיולים. בשישי האחרון החלטתי שאני עושה את זה פעם ראשונה.

נועם משתף:

הזכרונות הכי יפים וחזקים שלי ממרום זה מהצלילות ביחד, זה התחיל מהקורס צלילה הראשון באילת. אצלי אצל ערן ורומי זה נגמר כתחביב באותו קורס, אבל מרום התאהב בצלילות, בשקט והאתגר שיש מתחת למים, והוא אפילו המשיך והתמקצע בצלילה חופשית. בכל סופש שרק היה אפשר הוא הציע לי להצטרף איתו לצלילה..
עוד זיכרון חזק שיש לי הוא שפעם אחת הלכנו כדי שילמד אותי צלילה חופשית והיה ים עם גלים גבוהים מדי לצלילה. בהתחלה התבאסנו אבל אז פשוט ישבנו על החוף עם בירה ודיברנו שעות על הכול.

אורי משתף:

כבר הרבה זמן אני מכחיש את ההתמודדות עם האובדן הכל כך כבד הזה, מדבר על רועי בזמן הווה ולא בזמן עבר, בטוח שעוד כמה שבועות ניפגש ונחלוק חוויות וצחוקים מהמלחמה כמו שקבענו כשדיברנו כמה ימים אחרי ה7 כל אחד בגזרתו.
הגיע הזמן בשבילי לשבת, לכתוב ולספר על רועי.
על האדם שהיה, ועל החבר שהיה בשבילי.
באופן אופייני מה שחיבר בינינו בתחילת המכינה הייתה הזיקה של שנינו לשירות קרבי, האהבה המשותפת לקפה שחור, והתפלספויות לא ניגמרות.
פק"ל פה, אימון כח שם, ומהר מאוד יצא לי להכיר את האחד האנשים המיוחדים שאי פעם הכרתי.
בן אדם שרגיש לסביבה שלו, קשה לפספס איך רועי מצליח לדבר עם כל אחד בשפה שלו, סבלני אל כולם, יודע איך להשקיט את הרוחות כשהן סוערות ומה לאמר לכל אחד כדי לשפר את מצב רוחו.
בן אדם שאין לו שונאים, ואוהבים קשה לספור.
בן אדם שיכול להשתטות איתך ברמה שלא מביישת ילדים בכיתה ב' ורגע אחרי זה לנהל דיון פילסופי על משמעות החיים או על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בן אדם שתוכל לפרוק אליו הכל, כי אתה פשוט מרגיש בטוח ואתה יודע שהוא ידע להגיד את המילה הנכונה ואיך לתמוך.
בן אדם שהחלום שלו זה שירות קרבי, שהתאמן הכי חזק שיכל כדי להגשים אותו ונפצע מעומס יותר, ויום יום ישב עם אותה שקית האפונה המגוחכת על הרגליים כדי שיום אחד יוכל לרוץ שוב ולהגשים את החלום הזה.
בן אדם סקרן, שחוקר ולומד כל כך הרבה שרק מלהיות לצידו אתה לומד דבר חדש בכל פעם.
בן אדם שכשחלק עם המכינה קצת מהעולם הפנימי שלו בשיעור העשרה, כולנו ישבנו בעיניים פתוחות מקשיבים ומנסים ללמוד כמה שיותר.
בן אדם שבזכותו אני בן אדם טוב יותר, ובעזרתו ותמיכתו מימשתי חלום שמשותף לשנינו - להיות לוחם בצה"ל.
רועי היה שם בשבילי לאורך כל הדרך, למרות שלא יכל להתאמן איתי בגלל הפציעה, נתן לי אינספור טיפים וחיזק לי את ה"למה", המליץ על ספר שמספר על צוות לוחמים שמילא אותי במוטיבציה, וממש הרגשתי איך הוא מדביק בי את הלהט שלו לקרבי. לרגע לא היה לו ספק שיום יבוא והוא יחזור לרוץ ויגיע ליחידה מובחרת ואכן אחרי שנה של פיזיו, התמדה והמון כח רצון הגיע לסיירת חרוב ולימים נהיה גם מפקד בקורס המפקדים של הסיירות.
כזה היה רועי.
דבק במשימתו, ומשפיע על הסביבה שלו לטובה.
בסוף השנה רועי כתב לי "אני מרגיש שרק התחלנו להכיר אחד את השני ובטוח שנעמיק את זה בהמשך".
כך היה.
גם בתור חבר רועי הצטיין, והצליח לשמור על קשר בצורה מעוררת השראה עם קרוביו. בין אם זה לבוא למצפה בזכרון לשבת על קפה שחור כמובן ולצמצם פערים ובין אם זה לשבת באיזה בר במרכז על בירה ובסוף לישון אצלו (כמובן שרועי לא נתן לי לישון בשום מקום חוץ מהמיטה שלו, הוא התעקש שלי יהיה הכי נוח "והוא כבר יסתדר").
הוא פשוט שם את החברים שלו לפניו.
גם ביום שבת ה7 באוקטובר תכננו להיפגש לבירה, לא ידענו שתפרוץ המלחמה שתהפוך לכולנו את החיים.
יותר מאשר אני איבדתי חבר טוב, העולם איבד את רועי.
בחייך נתת לי מוטיבציה והשראה להיות לוחם קרבי, ובמותך אתה נותן לי את הרוח להמשיך ולהילחם עד לניצחון כי גם כשקשה לפעמים אז אני ישר חושב עלייך ופתאום ברור לי בשביל מה אני נילחם.
כך כתבתי לך בהודעה האחרונה לפני שנכנסת לעזה, וכך אני מרגיש בכל כולי - אוהב המון.

נדב משתף:

קוראים לי נדב- רועי היה איתי במכינה, ולא סתם - שותף לחדר שלי, מיטה מעליי וחוויתי אותו בטוב וברע (כשצרח מכאב או שהיה ישן עם כיסוי עיניים עם פרצוף של פינגווין ומתווכח איתי בצחוק על זה שהתעקשתי שנחליף מיטות והוא סירב וככה הלאה). כשאני הכרתי את רועי הוא היה בחור טוב כמו שנותר עד הסוף, רק עם שברי מאמץ ברגליים וחלום להתגייס לקרבי ולחיות את החיים עד הסוף. תמיד הייתי יודע שכשרועי נמצא שם אז יהיה מצחיק. בדיעבד כשאני מסתכל אחורה אני מבין כמה יכלתי ללמוד ממנו, מהדרך שבה הוא לא ויתר לעצמו, לא פחד להכניס את הראש פנימה לתוך מצב קשה, וגם ידע לעשות את זה עם חיוך כובש.
כשאני מסתכל בכתב ידו של רועי מתוך מכתב שכתב לי במחברת מהמכינה הוא כתב שהוא מקווה ש"אמשיך לסמן וי על כל המטרות שלי", אחת מהמטרות שלי עכשיו היא למצוא את הדרך הקטנה שלי להודות לך על מי שהיית בעבורי ובעבור כולנו, ולהמשיך ולהנציח את מי שהיית💔
לראות את התמונות האלו הזכיר לי סיפור קטן שאני רוצה לשתף;
השעה היא בערך 23:30 בלילה, יום שישי, אני ורועי יושבים בתוך החדר שלנו במכינה על ספסל כתום עם הרגליים למעלה על השולחן קפה המתפרק בזמן שרועי מדבר בטלפון כבר שעה וואלה לא זוכר כבר עם מי😅
רועי שאל אותי אם אני רוצה קפה (ומי שמכיר אותי יודע שאני לא שותה קפה בכלל) אבל משהו ברגע הזה גרם לי להגיד כן, ולמרות שוואלה זה היה לי פרצוף של אחד שנחת עליו משהו טריפי שנינו מתפקעים מצחוק.
הלילה הזה נמשך עד הבוקר כמעט ושם דיברנו רועי ואני על החלומות שלנו לעתיד. הוא על החלום שלו להחלים מהשברי מאמץ ולהילחם במערכת כדי להתגייס לקרבי ואני על החלום שלי להילחם במערכת ולהתגייס בכלל (אני מתנדב, מאובחן על הרצף האוטיסטי)...
הלילה הזה היה אחד מהרגעים הכי טובים שאני זוכר מימי המכינה.
אחת החרטות שלי בימים האלו הן שלא יצא לי להתראות עם רועי אחרי המכינה, אבל קפיצה קדימה בזמן לימים האפורים האלה ואני פשוט זוכר את הלילה הזה כי שם צחקתי איתו שבסוף אני אעשה צבא לא רק כמו כולם, אלא יותר והוא ענה שהוא חד משמעית בטוח שאני יכול ואף אחד לא יעצור אותי.
ובאמת בקטע הכי פחות אנוכי - השבוע עשיתי צעד משמעותי בהבטחה שהבטחתי לרועי לסמן וי על כל המטרות שלי כשסוכמתי להישאר בקבע ולפרוץ את הגבולות שלי!
לא מכיר המון אנשים בקבוצה הזו אבל בטוח שלכל אחד/ת מאיתנו יש קול קטן ששואל של את עצמו "מה רועי היה עושה/חושב?"
רק רציתי לשתף כנקודה קטנה של כמה שרועי, אפילו בלי לדעת את זה, השפיע על החיים שלי😌

ניצן מספרת:

אני ורועי חברים מילדות, מהיסודי, ובצבא היה הרבה יותר קשה לשמור על קשר. אני התגייסתי בנוב׳ 20 לגדוד אריות הירדן שנמצא בבקעה, ורועי התגייס בנוב׳ 21 לסיירת חרוב שהיו מגיעים הרבה לבקעה לאימונים ומסעות.
אחד הדברים שהכי אהבתי בשירות היה לפגוש חברים מהבית בזמן הצבא.
כל פעם שרועי היה מגיע לבקעה הוא היה כותב לי ושולח מיקום ואני הייתי מגיעה.
פעם אחת הגעתי למטווחים והבאתי לו וופל בלגי, פעם אחת סתם דיברנו איזה 10 דקות והייתי חייבת לזוז.
היה שבוע שרועי סגר שבת בבסיס פלס שנמצא בגזרה שלי, כמובן שניסינו להפגש והיה לי שבוע מאוד מאוד עמוס. בשבת בצהריים, היו לי כמה שעות פנויות סוף סוף ונסעתי אליו, אני הבאתי גלידה והוא הביא פקל קפה כמובן, נכנסנו לאחד המטווחים וישבנו שם. חורף בבקעה, יורד גשם מטורף, וברור שמרום בא עם מכנס קצר וטבע נאות…
ישבנו ודיברנו והזמן עבר לאט לאט ובתוך השבוע המטורף והעמוס הזה שהיו לי כל כך הרבה בעיות ובלאגן הוא פשוט עשה לי סדר בראש. לפעמים לדבר איתו היה כמו לדבר עם פסיכולוג.
בסוף המסלול של רועי, הם עלו את הר הסרטבא שבמקרה נמצא 10 דקות נסיעה מהבסיס שלי. רועי היה קצת בלחץ, וידע שזה לא יהיה פשוט. ואני כל השבוע צילמתי לו את ההר מכל מיני זוויות שיראה כמה שהוא גבוה.
סיכמנו שאגיע לטקס וממש התרגשתי ואז הייתה לי פעילות ולא יכלתי להגיע.
ב5:30 בבוקר, אתם הייתם בעצירה בש״ג של מחנה אריה, הבסיס שלי לאותה תקופה, ושני חיילים שלי שיצאו הביתה חיכו שם בתחנת אוטובוס, סיפרו לי שרועי ניגש אליהם, ושאל אם הם מכירים אותי ואמרו שהוא מסר לי אהבה וחיבוק.
אני חזרתי מהפעילות בסביבות 7:00 וראיתי אותך מהמגורים שלי עולה את הסרטבא, כמובן שגם צילמתי, וכמה שהייתי גאה בך ❤️

ניר מספר:

בתאריך ה20.2.2023 טסנו חמישה חברים מהצוות לבודפשט (מרום, ארדת, חלמיש, עידן ואני- דודפור).
מרום ארדת ואני שכרנו דירה שבדיעבד התגלתה כנכס אמיתי עם מטבח כיריים מקרר וחדר שינה.
ביום שלמחרת יצאנו לקנות דברים כדי שתהיה לנו אופציה לאכול מה שהתברר כשטות כי אכלנו רק בחוץ.
ביום שישי לפנות בוקר הייתה לנו טיסה חזור והחלטנו שאין מצב שאנחנו נהיה ערניים בטיסה. יצאנו למסיבה ובלי לשים לב היינו שם קצת יותר מדי ככה שכשחזרנו הבנו שאין לנו זמן וחייבים לעוף.
תוך כדי הקיפולים התלבטנו מה לעשות עם האוכל שקנינו. לי ולארדת היה די ברור שנזרוק אותם אבל מרום התעקש שנלך ונחלק להומלסים את האוכל.
עברנו שלושה רחובות כדי לחלק לשלושה הומלסים שונים את האוכל שווה בשווה (״אחי כמה שיותר אנשים ילכו לישון שבעים הלילה, נסתדר עם הטיסה״) ובאמת כך היה.

במהלך הטירונות הרבה מאוד פעמים לפני יציאה הביתה היו לוקחים אותנו לריצות, כל פעם במקום אחר.
באחת הפעמים יצאנו לרוץ במירוץ התבור והייתה לנו אפשרות לרוץ 5 או 10 קילומטר, מרום ואני החלטנו שנרוץ ביחד ובחרנו ב 10 קילומטר.
הריצה הייתה קשה ומאוד מאתגרת עם לא מעט עליות והצבנו לעצמינו שנעשה פחות מ 50 דקות ( בסוף עשינו 47:30).
במהלך הריצה כל קילומטר שניים הביאו לנו כוסות עם מים, היו הרבה חברה שזרקו את הכוסות בצדדים של המסלול, ולמרום היה ממש חשוב שנרים כל כוס שנראה גם אם זה יעכב אותנו ושנזרוק אותם לפח כל פעם שיגיע.
סיפור קטן שרק מראה במעט איזה בן אדם הוא היה.

מתן מספר:

אני מרום ועמית טסנו באחת הרגילות לטרק בבולגריה, לא השקענו יותר מידי בתכנון של הטיול, כי חשבנו שאנחנו הולכים למסלול קל יחסית .
כשהתחלנו את הטרק עצמו, הבנו שהתכנון לא היה כמו שצריך, ונאלצנו להסתדר עם מעט אוכל ויותר קילומטרים ללכת ממה שתכננו, בנוסף לכך שהמסלול היה מכוסה שלג.
בהתחלה זה דיי ביאס אותי, וחשבתי על הדברים שיכולים להשתבש, אבל כבר בתחילת המסלול מרום דאג להרים את האווירה, לצחוק על הסיטואציה ולחייך, שפשוט נשאבתי למצב רוח שלו
וזה היה אחד מהטיולים הכי טובים שהיו לי.

עופרי מספרת:

גם בתקופה שהיינו פחות בקשר יצא שמרום ואני נפגשנו לפעמים בתחנת מרכזית באר שבע או בצומת רעננה (בדרך לבסיס והביתה).
תמיד במקרה ותמיד עניין של כמה דקות שבהן אנחנו מתעדכנים מה קורה בחיים של כל אחד מאיתנו עכשיו.
פעם אחת הוא מספר שיוצא לקורס מכים, פעם אחרת עומד לנסוע לטרק בבולגריה, או שהוא בדיוק יורד לאילת לצלול ומסביר לי למה אני חייבת כבר לנסות צלילה חופשית וכמה שאני עומדת להנות מזה.
המפגשים האלה באמת היו קצרים וזה לא שהיו הרבה מהם אבל בכל פעם שהייתי רואה אותו ככה במקרה בדרך לבסיס הייתי מתמלאת.
לא משנה באיזה מקום היינו וגם אם הקשר בנינו לא היה הכי הדוק, מרום היה מתעניין, מקשיב מכל הלב ובאמת באמת שמח לשמוע שטוב לי. את האכפתיות הזו שלו ואת האור שהוא תמיד היה מקרין החוצה אי אפשר לזייף.

גל משתף:

מרום שלי,
קיבלתי ב 13.11.2023 בערב את הבשורה הקשה מאימי על כך שנפלת בקרב בעזה.
אני זוכר אותך שהיית איתי בכיתה ביסודי, היית איתי בחטיבה, היית איתי בשכבה בצופים ואתה עזרת לי במפעלי צופים, היינו עושים יחד סלפי בפעולות ובמפעלי צופים, היינו יוצאים יחד למפעלי צופים, היית נותן לי כיפים, היית אדם מאוד חכם.
אני מאחל לך בתור גיבור ישראל שתנוח על משכבך בשלום ואני משתתף בצער משפחתך התומכת והאהובה.
תמיד אזכור אותך על טוב ליבך, על ההגעה לביתך באירוע על האש עם השכבה בצופים וכמובן על הצחוקים איתך בצופים.

תמר מספרת:

השבוע דפדפתי אחורה בתמונות ומצאתי את התמונה הזאת של רועי. היינו בסדרת חלוציות במכינה ורועי לא רצה להפסיד כלום אז הוא הגיע עם הקביים לסדרה והסתובב איתן. מדהים איך הוא אף פעם לא הפסיק לחשוב על איך הוא יכול להיות יותר נוכח ותמיד רצה לקחת חלק פעיל בקבוצה. כשצילמתי את התמונה הזאת רועי צחק ואמר לי שהוא גמור מעייפות אבל שזה שווה את זה כי הוא פה איתנו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) שרועי עשה משהו כזה כדי להיות איתנו- הדוגמא הכי נפוצה היא שהוא גם ישן בכיתות במשך כמה שבועות כדי לא לפספס שום שיעור או שיחה. כל כך הערצתי אותו על זה- כמה כח רצון צריך בשביל לישון באיזה חדר שנראה כמו החדר של הארי פוטר מתחת למדרגות? את כל זה הוא עשה בשביל להיות חלק פעיל בקבוצה, והוא הצליח- רועי היה הדבק המחבר בין כולם, היה המגשר והמוביל. פשוט בן אדם מרשים.

ערן מספר:

חזרתי היום גם אחורה אל תמונות מתקופת המסלול ונזכרתי ברועי היקר!
מישהי פה למעלה כתבה על כמה רועי היה נוכח ורצה להיות בחייו בשביל להיות. ונזכרתי בטירונות יחידה שזה שלושה שבועות שבסוף אפשר להחליק ולהעביר אותם ואפשר להצטיין בהם. אני זוכר את עצמי שוכב בין מקצים של מטווח מותש ורואה את מרום נכנס למקצה ועוד מקצה כי אפשר ואני שואל את עצמי מאיפה יש למרום כוח להיות ככה טוב??
ההצטיינות שלו הייתה מטבעה והוא מעולם לא החצין אותה וכשאני נזכר בשאלון הסויצומטרי שמילאתי על מרום אני זוכר את עצמי אומר 'איזה איש הבנאדם הזה הוא הכול מהכול'
כל זה ואני לא אשכח את החוויות ואת הצחוקים הקטנים - איך היה לו תמיד חם במיטה למעלה כי המזגן לא הגיע אליו🤣, את הכיסוי עיניים ששם על עצמו שישן ובנוסף את החוויה הגדולה להיות עם הבנאדם הזה שנה ושתיים באותו צוות מרגיש שנפלה בחלקנו הזכות.
לא נפסיק להתגעגע❤️❤️

דנה מספרת:

סיפור על רועי שלא בטוח שהרבה מכירים..
במהלך המסלול רועי שם לב שיש המון קופסאות שימורים שהם מקבלים במהלך השבוע שנזרקות בסוף לפח, עד שהוא החליט להרים את הכפפה והתחיל לאסוף את מה שנשאר להם מכל אותן שבועות שטח.
הוא היה שומר את המנ"קים והקופסאות שימורים שנשארו, סוחב אותם כל השבוע בתיק ומביא אותם הביתה כדי לתרום לעמותה ברעננה שאוספת אוכל לנזקקים.
אני זוכרת שהיה יום אחד שהוא כתב לי שהוא בדרך הביתה והוא סוחב 50 פחיות שימורים ושכבד לו, אבל זה לא גרם לו לוותר, הוא ידע כמה כוח יש במה שהוא עשה והוא האמין בו.
רק המחשבה על דבר כזה מראה איזה בן אדם הוא היה, שמקדיש זמן מהסופש הקצר בבית והולך לעמותה בשביל לתרום את האוכל שלו מהשבוע בצבא. בשבילם.

יואב מספר:

הייתי הסמל של מרום בקורס מכים. ההיכרות שלי איתו הייתה קצרה אבל כמו שכולם פה מכירים אותו, מרום לא טיפוס שאפשר לפספס. הוא היה מסוג החיילים האלה שתמיד חותרים לדעת עוד, ומנסים להצליח יותר ממה שדרוש- הוא אף פעם לא הסתפק רק במה שדרוש. באחד הימים בקורס פרסמתי שאנחנו הולכים לחלק אחראיות לחיילים, בהתחלה אחת מהן הייתה המועדון. לאדם רגיל האחראיות לא נשמעת נוצצת במיוחד או מלהיבה, אבל מרום יודע לקחת אחראיות בידיים. לא אשכח כמה הוא רצה את האחראיות הזאת וכמה שמח שקיבל אותה, לא אשכח איך הוא הפך חדר מחדר פריסה עם קצת לחם פרוס ושוקולד פרווה הוא הפך את החדר למועדון חם שכולם יוכלו להנות ממנו, להעביר את הזמן ביחד החברים בזמנים המתים, איך הוא דאג שתמיד יהיה קרח בתרמוקן שחלילה לא יהיה מישהו צמא בחום של ביסלח.
אחחח מרום, אם רק היית יודע כמה זוכרים אותך, וכמה ששמך ילך לעד בביסלח ובחרוב